ואמר וספרתם לכם ממחרת השבת וגומר. להורות שצריך למנות מפסח עד שבועות ממחרת השבת. שהוא בתחלת הלילה שאז מתחיל הדין. ולכן מצותו בלילה להשקיט כח הדין של העומר השולט בלילה בכח מצות הספירה. ולכן אמר וספרתם לכם לטובתכם. כמו לך לך להנאתך. וכל זה להכניע מדת הדין הקשה. ולפי שהם ימי דין אמרו שצריך להראות בהן צער ושאסורים בתספורת. ואעפ"י שאמרו לפי שמתו תלמידי ר' עקיבא בלילה. זהו לפי הנגלה כי הטעם הנסתר הוא מ"ש לפי שהעומר הוא הדין ולכן אסור בתספורת כדי להראות עצבון. ומה שאמרו שמותר בתספורת מל"ג לעומר ואילך לפי שאז פסקו תלמידי רבי עקיבא למות. כבר כתבו התוספות שזה משמע ל"ג ימים של חול ומלבד שבתות ה' ומלבד המועדים נשארו ל"ג יום של חול. כי הימים של שבת והמועד אין צ"ל בהם שאסורים בתספורת. באופן שאיסור תספורת הוא עד שבועות. וכן הוא לפי האמת כי [עד] ל"ג בעומר הוא תוקף הדין. וסימניך עד הג"ל הזה ועדה המצבה. וכן אתה מושל בגאות הים בשוא גליו אתה תשברם. כי העומר הוא ים סוער וכמצולה. והשם בכח הרחמים מושל בגאות הים. וכשמתנשא הגל הוא משברו ומשקיטו. וזהו בשוא גליו אתה תשברם. וזהו גליו שהוא ל"ג לעומר שהוא כח הדין. ולכן אין אנו אומרים במצות העומר שבא מזמן לזמן שהחיינו. לפי שזה אינו נאמר אלא על שמחה. ואנו עצבים מכח דין העומר. ולכן אין לומר שהחיינו בספירה. ועוד כי זאת הספירה היא לצורך המועד. וסמכינן אזמן דרגל כדאמרינן בסוכה ובביעור חמץ. ולכן אמר וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות עד ממחרת השבת השביעית. שהוא יום מ"ת שנקראת אש דת. וניתנה ע"י הש"י שהוא אש אכלה. וכל דבריה כאש. ואנו צריכין באלו השבע שבועות לספור ספירה זו להשקיט כח הדין והאש של מעלה. באופן שכל זה הוא לצורך המועד וסמכינן אזמן דרגל. ועוד לפי הטעם הנגלה אין לומר זמן. לפי שאנו מזכירים בעומר חרבן הבית שכשהיה קיים היינו מקריבין בו קרבן העומר. ועכשיו שהבית חרב ואין לנו אלא זכרון דברים. אנו דואגים ועצבים על חרבנו. ואנו מבקשים רחמים מהש"י שיחזיר העבודה למקומה. וא"כ איך נאמר שהחיינו בעונותינו להחריב המקדש. ואין לנו זכות לחזור העבודה למקומה:
ובמדרש הגלוי אמרו. כי זאת הספירה היא לפי שהש"י אמר למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים. ולפי שהתורה היתה חביבה עליהם. היו סופרים הימים והלילות והעיתים אימתי יגיע הזמן. ומשלו משל לאדם שיש לו להשיג חפץ מחופץ או לישא אשה לסוף נ' יום. ומרוב תשוקתו הוא מונה הימים והעתים. כן ישראל בדמיון זה. ולכן אמרו מצוה לממני יומי ולממני שבועי:
ובמדרש הנעלם אמרו. שאמר בכאן וספרתם לכם שבע שבתות. כמו שאמר בנדה וספרה לה מעצמה. וזה לפי שישראל היו במצרים טמאים כטומאת הנדה אחרי שקוצי מצרים. כאומרו ובגלולי מצרים אל תטמאו. ואותה נבואה לאהרן נאמרה כדעת חז"ל. ולכן כמו שלטהרת הנדה צריכה לספור ז' ימים נקיים ואחר תטהר. כן הצריך לטהר את ישראל מטומאותם ז' שבועות. וכמו שהנדה צריכה לטבול מטומאתה במים חיים. כך צריכים ישראל לטבול מטומאותם במים. היא התורה שנקראת מים. ולהורות שטומאת ישראל היתה מכופלת מטומאת הנדה. הצריך לישראל ז' שבועות יום לשבוע. לפי שהיו מוטבעים ומורגלים בטיט היון של מצרים ובדעותם הנפסדות. ולא היה די להם ז' ימים נקיים כנדה. אלא ז' שבועות. וכן ללבן ולצרף הלכלוך והטומאה של ישראל. לא עלתה להם הטבילה במי נהרות ובורות ומימיהם. אלא באש התורה שנקראת אש דת. והיא כאש מצרף וכבורית מכבסים. לפי שהיא מסירה כל סיג וכל מחלה וכל מדוי מצרים. ולכן כתבו שם שצריך האדם לטבול באש התורה. ולעסוק בתורה שבע"פ בלילה ובתורה שבכתב ביום. בענין שתהיה טבילתו באש שחורה על גבי אש לבנה. ואל תתמה על זה כי עיקר הטבילה באש. כמוזכר בסנהדרין בפרק חלק ששאל מין אחד לר' פלוני כי קבריה קב"ה למשה דכתיב ויקבור אותו בגיא במאי אטביל ליה. וא"ת במים והלא כתיב מי מדד בשעלו מים. והשיבו לו כי עיקר הטבילה היא באש. ולכן ישראל הוצרכו לרוב טומאתם לטבול באש התורה ביום מתן תורה:
והנה לפי הפשט כבר רמזתי לך כי בכל מקום שאומר בתורה ולקחתם לכם. וספרתם לכם. החדש הזה לכם. וכן הרבה כיוצא בזה. לפי שכל מה שאדם קונה ועושה בזה העולם. הוא עושה לאחרים ולא לו. כאומרו ועזבו לאחרים חילם. אבל מה שעושה בזה העולם מן התורה ומן המצות. הוא לעצמו. כאומרו מרבה בשר מרבה רימה וכו' שהוא לאחרים. אבל בתורה ובמצות מרבה תורה מרבה חיים קנה לעצמו קנה לו ד"ת. הפך מהדברים של מעלה שמרבה לאחרים. ולכן אמר בכאן וספרתם לכם. כלומר אעפ"י שאתם סופרים כל השנה לאחרים ולא לכם. במצוה הזאת אני רוצה שתספרו לכם. לעצמיכם ולא לאחרים. וכן ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר. לעצמיכם. וכן בכל מקום שנאמר לכם. הוא על זה הדרך בענין התורהוהמצוה. ולפי שזאת הספירה היא של מצוה. חתם הפרשה בספירה אחרת של מצוה. והיא ובקוצרכם את קציר ארצכם וכו' לעני ולגר תעזוב אותם אני ה':
אחר כך אמר בחדש השביעי זכרון תרועה. כבר כתבתי שכתבו בזוהר כי נקרא זכרון תרועה. רמז למה שאמר וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר. דייקא שהוא מלאך המות הוא יצר הרע הצורר תמיד לאדם ואינו נשבר אלא בקול שופר. וזהו והרעותם בחצוצרות ונזכרתם. אחר כך אמר בעשות לחדש יוה"כ הוא. כבר פירשתי בפרשת אחרי מות שנקרא כפורים ולא כפור. לפי שהוא כיפורים למעלה ולמטה. והשמחה בכל העולמות. ושם הארכתי ובסוף פרשת וישמע יתרו. אחר כך אמר בט"ו יום לחדש חג הסוכות שבעת ימים לה' הם ענני כבודו שהושיבנו בהם כמאמרם ז"ל. והרמז בזאת המצוה הוא כי אחר שישראל יצאו ביד רמה מיום הדין שהוא יום ר"ה. והשם יתברך סלח לחטאתם מכח התשובה. ומכח יוה"כ. רצה הש"י להודיע לכל העולם זה החסד הגדול שעשה עמהם לכפר עונותיהם. לפי שעד עכשיו מכח הדין והעון היו ישראל בפחד ובדאגה. כדכתיב פחדו בציון חטאים וכתיב לך עמי בא בחדריך. אבל עכשיו שנצחו הדין והם בשמחה. רצה הש"י שיצאו מבתיהם בלי פחד. ויצאו השדה לעשות סוכות ולישב שם בלי פחד ויראה. אחר שאין יראים מכח הדין. ועל זה רמז לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים. ולכן אמר בסוכות תשבו שבעת ימים בלי פחד ויראה. ואינם צריכים להשגב בעיר חומה דלתים ובריח. ולכן נקרא זה המועד חג הסוכות. וזה רמוז בתורה באומרו וילך עשו ביום ההוא לדרכו שעירה. שהוא שעיר עזאזל. ויעקב נסע סוכותה. לקיים מצות סוכה ושם הארכתי. ולכן אמר בסוף ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר. כי הם טכסיסי מלוכה וסימני מלכות. כמו שכתבו בזוהר שזה דומה לאדם שיש לו דין עם אחד והם עומדים לפני המלך והמלך חייב לאחד וזיכה לאחד. והיו שם ממתינים לידע עם מי הדין ולא היו יודעים. עד שבא אחד ואמר מי שיוציא בידו שרביט המלך הוא נצח הדין. כך כל העולם עומדים בדין בחדש זה ואין יודעים מי נוצח הדין. יצא אחד ואמר מי שיוציא בידו שרביט של המלך נצח הדין. כך אמר להם ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכפת תמרים. ואלו הן ארבע טכסיסי מלוכה. והוא שרביטו של מלך. בענין שכל העולם יודעים שישראל נצחו הדין. וא"כ אחר שנצחו הדין. אינם יראים מכח הדין. ולכן צוה להם בסכות תשבו ז' ימים בלי פחד ויראה. מלבד כי יש במצוה הזאת רמזי' גדולים. כי היא סוכת שלום החופפת עלינו. והיא נקראת מצוה קטנה יש לי וסוכה שמה. כי דו"ד הוא הקטן ובה סובבים כל שבעה עננים. ולפי שאין זוכים לה אלא הצדיקים והכשרים. אמר בסוכות תשבו שבעת ימים. ואח"כ אמר כי בסוכות הושבתי את בני ישראל. הכשרים ולא ערב רב. ולכן אמר בראשונה תשבו. ואח"כ אמר כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. כי אינה ראויה אלא לאזרחים שהם מעיקר ישראל:
ולהיות זה מועד עיקר המועדים כולם. תמצא בכאן שכפל זה המועד. כי בתחלה אמר בט"ו חג הסוכות. וחתם ואמר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם וכו'. ואח"כ חזר ואמר אך בחמשה עשר יום לחדש וגו' ולקחתם לכם וגו' בסוכות תשבו וגו'. וכל זה להורות כי זה המועד גדול מכל המועדים. ולכן אמר אך בחמשה עשר. להורות על מעלתו שאינו שוה לשאר מועדים. שיש בו עניינים שונים ומצות מיוחדות. מסוכה וארבע מינים וקרבנות מיוחדים מע' פרים כנגד ז' עננים. ולכן אומרים בו בכל הימים הלל גמור. מה שאין כן בפסח שאין אומרים הלל גמור אלא בשני ימים ראשונים. והטעם לפי שבמועד של פסח עדיין לא היו ישראל בשלימותם. לפי שעדיין לא היה להם תורה מן השמים. ואחר מ"ת לא היו עדיין בשלימותם. לפי שעשו את העגל ועד יום הכפורים לא נתכפר להם העון. ואחר יוה"כ נשלמה שלימותם. ולכן מועד של סוכות הוא מועד עיקרי מכל המועדים. ולכן אומרים בו הלל גמור בכל הימים. ולפי טעם זה עשה ממנו ב' חלוקות. בתחלה אמר בט"ו יום חג הסוכות וגו'. אח"כ חזר לומר אך בט"ו יום לחדש וגו' ולקחתם לכם ביום הראשון וגומר בסוכות תשבו ז' ימים. להורות על מעלתו ועל טעמו באומרו למען ידעו דורותיכם:
